קצת עלי
המסע שלי התחיל בסוף 2014, כאשר נסעתי לראשונה לדרום מזרח אסיה. הייתי אז רק בת 21, וחיפשתי משהו שלא ידעתי מהו בדיוק. מאז טסתי לעוד כמה טיולים במזרח ובעקבות כך מצאתי הרבה יותר ממה שיכלתי אי פעם לדמיין לעצמי שאמצא, גם עלי וגם על העולם.
החיפוש הנצחי שלנו אחר משהו שימלא אותנו נובע מחוסר התבוננות עצמית ואת זה גיליתי שנים רבות לאחר מכן.
טיילתי שישה חודשים בתאילנד, קמבודיה, וייטנאם, פיליפינים ודרום-צפון הודו והרגשתי הכי חופשיה שיש. כשחזרתי הביתה, התחלתי עבודה חדשה וחזרתי לשגרה, שלאט לאט התחילה להכביד עלי. תחושת החופש התחילה להתפוגג והרגשתי אבודה, מתוסכלת ולא מסופקת. הרגשתי שמשהו חסר. עברתי פרידה והיה עלי למצוא את עצמי מחדש. בתחילת 2017 החלטתי לחזור לדרום מזרח אסיה, אבל הפעם רציתי ללמוד איך לתרגל מדיטציה. מטרת הטיול בעיקר הייתה חיבור לאינטואיציה שלי. עבורי, אינטואיציה היא האנרגיה הטהורה ביותר בתוכנו, לפני הרגשות והמחשבות. זה משהו בתוכנו שיודע תמיד מה הכי טוב עבורנו ותמיד נמצא צעד אחד לפנינו. אבל לפעמים תחושות כמו פחד, כעס וספק עלולים לערפל את האינטואיציה שלנו.
וכך, ב-2017 חזרתי לדרום מזרח אסיה. הייתי בתאילנד, לאוס ומיאנמר. מצאתי בתוכי עוד ועוד אומץ. טיילתי לבד, לקחתי טרמפים ואפילו למדתי לתרגל מדיטציה בפעם הראשונה במנזר במיאנמר שנמצא כאן. במנזר לוח הזמנים צפוף מאוד, עם חמש מדיטציות ביום. הראשונה ב3:30 בלילה וכל אחת במשך שעה וחצי. נשארתי שם חמישה ימים. לא אשקר, לא הצלחתי להתעורר ב-3:30 כל הזמן. אבל ההתקדמות בחמשת הימים האלה הייתה מדהימה! למדתי איך לתרגל מדיטציה, התחברתי לעצמי מחדש, הבנתי שרגשות הם זמניים- הם פשוט באים והולכים, עוברים דרכנו. (אם כי אני עדיין צריכה להזכיר לעצמי את זה כל הזמן), והכי חשוב- פשוט הרגשתי אושר וללא כל סיבה מיוחדת.
בטיול הזה שארך חודשיים התחברתי לעומק לאינטואיציה שלי, הרגשתי שמחה, חזקה וכל כך הרבה יותר חופשייה מאשר בטיול הקודם.
חשבתי שאמשיך להרגיש כך כשאחזור הביתה, אבל דברים בפועל נראו קצת אחרת. בהתחלה הכל היה נפלא והרגשתי מלאת השראה והתרגשות להתחיל ללמוד ולהתחיל שגרה חדשה. אבל במהלך התואר שעשיתי בביולוגיה ימית, פגשתי הרבה מאוד מכשולים. תרגלתי מדיטציות מדי פעם אבל לא באופן קבוע.
ואז, באמצע 2020, שבכל מקרה הייתה שנה מטורפת לכולם, עברתי תאונת דרכים. רכב סטה ימינה ונכנס ברכב שלי מצד שמאל, איבדתי שליטה בהגה והרכב שלי התהפך סיבוב שלם. למזלי נחתתי על הגלגלים. יצאתי בחיים ובגוף שלם לגמרי בנס! קיבלתי רק כמה שריטות ברחבי הגוף וצלעתי על הרגל במשך כמה ימים. כמובן שהרכב שלי היה לגמרי טוטאל לוס. בששת החודשים הבאים, בהתחלה חשבתי שהכל טוב כי לא נפגעתי פיזית. אך למעשה התאונה השפיעה עלי מאוד. אחרי כשלושה חודשים כאלו הבנתי שאני חייבת לקבל עזרה.
הדבר הראשון שהיה עלי להבין הוא שלקבל עזרה זה צורך לגיטימי.
התחלתי ללכת לטיפול ובמקביל, החלטתי לתרגל מדיטציה לפני שינה כי לקח לי לפחות שעה להירדם בכל לילה (אחרי כמה שבועות, זה ירד ל 20-30 דקות ברוב הלילות!). לאחר זמן מה, הדברים החלו להשתפר יותר ויותר. התחלתי לתרגל מדיטציות גם בבוקר ובאמצע היום. לפעמים זה היה רק 7 דקות, לפעמים 50. תרגלתי יוגה ולמדתי על הצ'אקרות שלי ואיך לאזן אותן, הלכתי לריטריטים, והדבר הכי חשוב- למדתי איך לאפשר לעצמי להיתמך על ידי החברים והמשפחה שלי. סיימתי את התואר והרגשתי חזקה מתמיד. זה לא שהחיים הפכו להיות קלים יותר, עדיין היו לי הרבה חוויות ותחושות רעות, אבל ידעתי יותר טוב איך להתמודד איתן.
כשנתיים לאחר תאונת הדרכים, הכרתי את בן זוגי (בשדה תעופה!). רצה היקום והוא אוהב את דרום מזרח אסיה לפחות כמוני.
וכך יצא שהחלטתי שוב לצאת לטייל במזרח אבל הפעם המטרות קצת אחרות ועוסקות בתרגול מיינדפולנס במהלך המסע, חיבור לאנשים ולחיים המקומיים, התנדבויות, הפצה של הידע שאני מקבלת לעולם ובעיקר באהבה.
אני אסירת תודה על כל מי שהגיע.ה לכאן.
מוזמנים ומוזמנות ליצור קשר
באהבה רבה ♥
נועה
